<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער ד'</h1>
<h2>דף כב.</h2>
והבא מן העבירה ראוי הוא לירושה, כגון שהיה לו בן ממזר או אח ממזר ה"ז כבנים הכשרים וכאחים הכשרים. חוץ מן הבא מן הנכרית ומן השפחה שאינו בן ולא (ראה) [ראוי] לשום דבר. והכי גרסינן ביבמות פרק כיצד אשת אחיו, דתנן מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשתו לייבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ומי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אחיו מן היבום ובנו הוא לכל דבר. ואמרינן בגמרא ואחיו הוא לכל דבר, למאי הילכתא ליורשו וליטמא לו. וכ"כ הר"ם ז"ל בפ"א דנחלות. [מי שהיתה לו] שפחה והוליד ממנה בן [והיה נוהג] בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו, אם תלמיד [חכם] הוא או אדם כשר ה"ז יורישנו וכו'. ואין בזה מחלוקת לענין ירושה והוא מעיד ירשנו.
והבכור אפילו ממזר נוטל פי שנים, שנאמר [דברים כ"א] כי את הבכור בן השנואה [יכיר], וזו שנואה בנשואיה.
<h2>דף לח.</h2>
ושומרת יבם שמתה, אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר, היינו קידושין, משפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל, [ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל] ויורשי הבעל חייבין בקבורתה, הואיל וירשו כתובתה. ולא הארכתי באלו הענינים, בבכור ויבם, שאינן מצויין כל כך.
<h2>דף מ.</h2>
והמיבם אשת אחיו הוא יורש כל נכסי אחיו. והראויין לבא לאחר מכאן הרי הוא בהן ככל אחיו, ואינו נוטל בראוי כבמוחזק.
<h2>דף קיז.</h2>
וכתב ר"ם פ"ז דנחלות אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן. אבל אם שמעו שמת או שבאו גוים משיחין לפי תומן, אע"פ שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה, אין היורשין נוחלין על פיהם. ושם יתבאר כל הדין.
